הבוקר התחיל מוקדם, כמו תמיד. קמתי לפני הזריחה, שתיתי במהירות קפה דלוח וירדתי לבדוק שהאוטובוס מוכן. היום מחכה לחברה מסלול עמוס – עיירות ציוריות, נופים עוצרי נשימה, ומנה הגונה של חוויות בלתי צפויות ואני יודע מה עוד, שעות רבות באוטו, גשם בתחזית, ביקורת גבולות וזוג שכבר אתמול הלך לישון עם כעס על זוג אחר באוטובוס. עוד לפני היציאה, התחילו האתגרים.
שני מטיילים התעכבו כי איבדו את החדר במלון, ואישה מבוגרת התלוננה שהמזוודה שלה נעלמה – רק כדי לגלות כעבור דקות שהיא פשוט הונחה בחדר הלא נכון. לבסוף, יצאנו לדרך, רק כדי להיתקע בפקק בלתי נגמר בגלל מזג אוויר סוער שהפתיע את כולם (אני ידעתי..).
במהלך הנסיעה, כולנו יחד עשינו הכל כדי לשמור על מצב הרוח עם סיפורים משעשעים מההיסטוריה המקומית, אבל הפנים מדברות והעיניים רומזות, גשם באוטובוס לא זז, לא לזה כיוונו. פצחנו בסבב משחקי טריוויה, ואחריו תחרות הזמר של היום עם פרסים קטנים. זה עבד – הצחוקים חזרו, והמתח התפוגג. כשהגענו לארוחת הצהריים, למרות שהסתבר שהאוכל קר, והמרק שכולם חיכו לו לא הגיע. המנה העיקרית פיצתה על הכל ועוגת הקרם עם הקפה עם הריח שעד עכשיו נזכרים בו עמעמו את השאר. בערב, כשהגיענו סוף סוף למלון, עייפים אך מרוצים, הבטתי בהם, אנשים שונים כל כך, אבל עם חוויה אחת משותפת.
מישהו טפח לי על השכם ואמר: “זה היה יום מטורף – אבל תודה לך על הכל.” חייכתי בבישנות, אני, מה עשיתי, הכל אתם, בסוף, זה מה שהופך את ההדרכה למקצוע של הלב.
