סיפור: “ארבע בבוקר” יומן מדריך: טיול 54822 מיקום: לא יודע ( באמת לא ידוע…) התעוררתי בבת אחת. לרגע לא נשמתי. העולם סביבי היה חשוך, זר, דומם בצורה חשודה. לא היה אור ברחוב, לא היה קול של מזגן מלון דולף, לא צפצופי מכוניות צפופות בתור לכניסה לאתר הבא. היה שקט. יותר מדי שקט. שנייה אחר כך לבי החל להלום. לא בפעימות — אלא במהלומות. זאת לא הייתה סתם יקיצה — זאת הייתה בהלה. איפה אני? עיני התרוצצו, מנסות לפענח את הקווים שבקושי נראו. קיר. חלון. וילון. מצעים בצבע אפור כהה. לא מוכר. או אולי כן? הכל התערבב — לילות ברומא, לפנות בוקר בסביליה, אור ראשון בשדה תעופה במינכן. בליל של חדרים, מלונות, קומות, לוחות זמנים. יד ימין נשלחה אוטומטית אל הטלפון שלצד המיטה. ארבע ושתיים עשרה דקות. שעת לפנות בוקר — שעה שבה רק מצפונים ערים. ומדריכי טיולים. מה שכחתי? המוח שלי התחיל לעבוד בקדחתנות, כמו בלש שפותח מגירה אחרי מגירה בחדר חקירות. היום אנחנו בבודפשט, נכון? או שזה כבר פראג? לא, לא… רגע, הייתי אמור לבדוק את מצב הקרסול של חוה — זו שמעדה אתמול בירידה מהאקרופוליס. אלוהים, לא התקשרתי אליה. מה אם קמה עם נפיחות? דלקת? היא תכתוב מייל תלונה… והמדריך המקומי! תיאמתי אותו? אריק? או אולי זה היה יאנוש? לא זוכר שיחת אישור. אם הוא לא יופיע בבזיליקה — הקבוצה תחכה. יתחילו לצלם אותי במבטים. שוב ה”ככה זה בארץ…” שיגידו. המוח שלי פנה כעת לכיוון אחר, חד, כמו פנס שמסובבים באפלה: האם הזמנתי את הכניסה למוזיאון? היה צריך לשלוח מראש רשימה עם שמות לכניסה המוקדמת. ביקשו לפחות 48 שעות מראש. מישהו אמר לי את זה, בטח אותה פקידה חמורת סבר מהשבוע שעבר… לא עשיתי את זה. בטוח לא עשיתי את זה. הפסקתי לנשום. היה גם לקוח, שמו יוסי או משהו כזה, שהיה צריך לחזור מוקדם, ללוויה של קרוב משפחה. אמר לי בשקט, “רק תוודא לי את הכרטיס טיסה מהמלון, כן?” ולא עשיתי את זה. לא זוכר שעשיתי את זה. הוא בטח יגיע היום לשדה ויגלה שאין לו כרטיס. זה יהיה הסוף שלי. או לפחות של ההמלצות בפייסבוק. היד השנייה שלפה את היומן — דיגיטלי, כמובן. פתחתי אותו במהירות. או לפחות ניסיתי. הרשת לא התחברה. הו, כמה סמלי. תמיד כשצריך, אין וייפי. גם בחיים. והלב ממשיך לרקוד כמו תוף אינדיאני על אדרנלין. המשרד! לא שלחתי להם את רשימת הדרכונים המעודכנת. ביקשו את זה דחוף כדי לוודא שאין בעיות עם שמות. אולי יש טעות? אולי דינה כתובה כ”דניאלה”? מה אם לא יעלו אותה לטיסה? תביעה. זה מה שיבוא. עכשיו כבר הזעתי. אבל משהו לא התאים. האוויר לא היה זר. הכרית הרגישה נכונה. הריח — מוכר. ניחוח עדין של סבון הכביסה שלי. ואיך בכלל הייתה כאן השמיכה האהובה עליי? זו שתמיד אני משאיר בבית, כי אין סיכוי שאסחוב אותה דרך כל המעברים במינכן. לאט לאט, בחרדה ספקנית, שלחתי מבט ארוך אל הקיר שמולי. תמונה של הכלבה שלי על המרפסת. מסתכלת על הרחוב במבט מתנשא. ואז נפל האסימון. אני בבית. אני בבית. אני. בבית. לגוף שלי לקח עוד רגע להבין את הבשורה, כמו נוסע שחוזר לארץ אחרי טיסה של 12 שעות ועוד לא הסתגל לשפת הרחוב. נשכבתי לאחור, ידיים על החזה, מרגיש את הלב שלי מתחיל להאט, פעימה אחר פעימה, כמו מנוע שנכבש לאט. הטיול הבא שלי — רק בעוד שבוע. שבוע שלם. בבית. עם קפה שאני מכין לעצמי. בלי אף אחד ששואל “כמה זמן יש כאן?” או “איפה השירותים?” או “למה אין וייפי באוטובוס?” עצמתי עיניים. כל מה שקרה הרגע — קרה בפחות משלוש דקות. אבל זה הרגיש כמו נצח. חיוך קל עלה בזווית הפה שלי. סליחה, אגתה. גם הבלש הכי טוב צריך מדי פעם לישון בבית. ונרדמתי שוב. הפעם — עמוק.