סיפור: “גשר, זכוכית, והתעופפות העצבים הסופית” יומן מדריך: טיול 76, 03.07.2018 מיקום: ג’אנגג’יאג’ה, סין אני מדריך טיולים. זו לא מחלה, זו בחירה. אומרים לי, “מה, אתה מקבל כסף כדי לטייל כל היום?” אז כן, אני מטייל. לפעמים גם בא לי לחזור. לפעמים גם בא לי להשאיר את הקבוצה ולברוח עם הסינים. והיום – היום זה היום שבו כמעט עשיתי את זה. שמונה בבוקר, סין. הערפל עוד יושב על ההרים כמו חבר מהצבא אצלך על הספה. אני נעמד מול הקבוצה, חמושים בכובעים עם מצחייה, מקלות סלפי, ואותה הבעת פנים של “למה זה לא כתוב בחוזה?” “יקיריי,” אני פותח בטון של מנצח, “היום נלך על גשר הזכוכית המפורסם של ג’אנגג’יאג’ה. חוויה חד פעמית, בלתי נשכחת, ולחלוטין לא מסוכנת – אם לא מסתכלים למטה.” מבטים. אחד מהם – ניצנה ממושב ניר דוד – שואלת: “ומה קורה אם מישהו מתעלף?” “מחזיקים אותו,” עניתי. “רצוי שלא תיפלי. לא בגלל הגובה, בגלל התמונות. זה יוצא ממש לא מחמיא באלבום.” הגענו לתחילת המסלול. לפני הגשר – רמפה קטנה, נוף עוצר נשימה, ושלט ענק: “ברוכים הבאים לגשר הארוך בעולם – 430 מטר של שקיפות מוחלטת.” אני מתרגם בקצרה לקבוצה, חוסך מהם את ההמשך: “עשוי מזכוכית מחוסמת, מחזיק עד 800 איש, נבדק עם פטיש 32 קילו.” זיו, מהנדס קונסטרוקציה גמלאי מחולון, ניגש לשולי הגשר, נוקש בזכוכית עם מקל ההליכה ואומר: “אני לא בטוח שזו זכוכית. זה נשמע כמו פלסטיק. פלסטיק סיני.” אני מנסה להניע את הקבוצה קדימה. כולם עומדים כמו איילים מסונוורים מול אוטובוס שועט. שוש, שרק אתמול טיפסה על 1258 מדרגות אל אחד המקדשים באמצע, ממלמלת: “אני לא הולכת. אני רואה את התהום. אני מרגישה אותה בלבלב.” “זו רק תהום וירטואלית,” אני מנסה לעודד. “אם תתעלפי – נצלם, נשים בסטורי, כולם יקנאו.” התחלנו ללכת. לאט. כל פסיעה כמו ספירה לאחור לטיל שיגיע לירח – רק שאנחנו כבר בשמיים. אני מקדימה, מחייך חיוך של ‘אני אמיץ’, ומבפנים מתפלל: “שלא יישבר, שלא יישבר, שלא יישבר.” ופתאום – רעש. קראאאק. כולם קפאו. שוש התיישבה במקום. זיו הסתובב לאחור ורץ כמו צבי עם לחץ. הרעש? ילד מקומי שמקפיץ בלון מאחורי השלט. כמעט חטף בעיטה מרוני. וכך עברו עשר הדקות הארוכות בחיי. אישה אחת החזיקה לי את היד, גבר אחר את החגורה. ילד קטן נצמד לרגל שלי כמו מגנט. ואני, אני רק רציתי לסיים את זה בשלום ולחזור לקרקע מוצקה, עם אספלט ופלאפל. הגענו לצד השני. אחד אחד עברו, נושמים כאילו חצו את ים סוף, רק בלי משה ובלי מטה אבל אולי קצת רטובים מזיעה ולחץ. אני מביט בהם, גאה כמו אבא ביום הורים, ואומר: “רואים? זה לא היה נורא.” ואז שוש, עם שארית כבודה, שואלת: “ומחר – מה התכנית?” “עלייה קלה בהר הדרקון, אחר כך רכבל תלוי על כבל אחד מעל תהום, ולסיום מופע פנסים.” “אני באה רק אם זה פנסיונרים,” היא עונה, ופורצת בצחוק – מה שגורם לכל הקבוצה לפרוץ אחריה. הצחוק הזה, על רקע נוף סיני עטוף ערפל, היה הרגע שבו ידעתי – אני עוד אעשה את זה שוב. אולי. אם יציעו מספיק טיפ.