סיפור: “הגברת באגם”
יומן מדריך: טיול 117
מיקום: אין שם ביערות מערב צרפת
בשעת ערביים רכה, עת קרני השמש האחרונות מרפרפות על פני האגם השקט ביער ברוסליאנד, ניצב המדריך עטוי גלימה פשוטה, בידו קרן יער מעוטרת, ובקול מהדהד־חרישי פותח את סיפורו כאילו הזמן עצמו עמד מלכת. סביבו קבוצת מטיילים שותקים, עיניהם נישאות אל הערפל הכחול־כסוף המתחלף לאטו בשקט שמימי.
וכך סיפר, קולו נמזג בקולה של הרוח בין העלים:
“במקום הזה, שבו הערפל מכסה את המים כאילו השכינה פרסה את צעיפה, התהלך פעם אביר שזכרו כמעט נשכח. שמו היה לאונל דה טורבן, בן לאצולה נמוכה ומסורה, ששירת את אחיו של המלך ארתור במסעות הצפון. לא הייתה חרבו חדה משל אחרים, ולא סוסו מהיר במיוחד – אך לבו… לבו היה מתוקן כנגד כל יצר.”
הקהל ישב באלם, מביט כיצד המדריך מצביע לעבר קו העצים שמעבר לאגם, שם, לפי המסורת, שוכנת גברת האגם – הפיה ויויאן, שהעניקה למרלין את סודות הקסם וגם כלאה אותו באהבתה.
“ואותו לאונל,” המשיך, “אהב בלב כואב את קלאריס, בת בעל החווה שבעמק הסמוך. אלא שביום בו ביקש את ידה, פשטה שמועה בממלכה – הדרקון העתיק של דינאן, זה שנעלם מדורות, שב וקם בלילות, שורף תבואות ורועים, וזורע פחד במרחקי ימים.”
וכאן, המדריך השתתק רגע. הרוח נשבה בקלה, כאילו אישרה את נבואתו. ואז חזר לדבר, הפעם כאילו מסיח סוד:
“בלילה של ירח מלא, יצא לאונל בלא מגן, רק עם חליל עץ ישן, לא לקטול אלא לשיר. הוא עמד היכן שאנחנו עומדים – כן, ממש כאן – וניגן מנגינה עתיקה, שיר ערש שסיפרה לו אימו, שפעם נאמר שהוא מרפא את כל מה שמצוי בכאב.”
מבטיהם של המטיילים החלו להידלק. המדריך הרים את קרן היער, ותקע בה תרועה רכה, מוֹעדנת כמו אנחה. על פני המים נצנץ גל קל, וצללית דקיקה נראתה לרגע ברקע, ספק עץ, ספק אשה עטויה ערפל.
“יש האומרים,” סיים, “שהדרקון לא בא. יש שאומרים שויתר. ויש כאלה, שמאמינים שבלילה ההוא הופיעה היא – גברת האגם – ולקחה את לאונל למחוזות שמעבר לזמן. ובליל ירח, אפשר לשמוע את מנגינתו משתקפת על פני האגם.”
הקהל שתק. איש לא שאל. כי לא היה צורך.
הטיול אל נופי ימי הביניים אינו רק טיול בנוף – אלא מסע בזיכרון האנושי הקולקטיבי, באהבות בלתי אפשריות, במאבקי צדק, באצילות של הלב. כמו אותו לאונל – גם אנחנו, כשאנחנו פוסעים בין הטירות, בין גזעי היער והקפלות הנשכחות – מחפשים עדיין את המנגינה. זו שתפקח שערים שבין אגדה ומציאות.
והטיול הזה? הוא רק ההתחלה.
האגם עדיין מהמהם.
והגברת… אולי עוד תשוב.
