יומן מדריך: טיול 72, 31.12.2019 מיקום: טיימס סקוור, מנהטן מאת המדריך, שראה כבר כמה רחובות בערב השנה החדשה, כשהשמים של מנהטן עוד לא החליטו אם יזרקו שלג או רק רוח, אני עומד בפינה של רחוב 47 ושביעית, מוקף קבוצה של שלושים ושלושה ישראלים. הפעם, כולם הגיעו בזמן. כי כשמדובר בניו יורק – לא מאחרים. הפלא ופלא. המבטים שלהם מסתובבים באוויר כמו עפיפונים שיכורים – מסכי לד נושמים צבע, בובות ענק מנופפות ידיים, שוטרים עומדים כקישוט עירוני, והעיר כולה לובשת שמלת פאייטים של אור וסירנות. “זה תמיד ככה פה?” שואלת גברת מרעננה, עוטפת את עצמה בצעיף כאילו ניו יורק מנסה לגנוב לה את הצוואר. “תמיד,” אני עונה. “אבל היום יותר.” כי בערב כזה – טיימס סקוור אינו רק צומת. הוא מקהלה של כוונות. הוא השיר שכולם לוחשים בשפות שונות: סינית, אנגלית, ספרדית, גם צרפתית, אפילו חצי רומנית במבטא של אשדוד. כל אחד עם חלום קטן על התחלה חדשה, על שנה שתהיה סוף סוף משהו. יש מי שצילם כבר שלוש מאות תמונות תוך חמש דקות, ויש מי שעומד ולא מצלם כלום – רק מסתכל כאילו מצא מחדש את העיניים. איש מבוגר אחד שואל אותי אם זה המקום שבו ירד הכדור. אני עונה שכן, והוא מהנהן כאילו הבין סוף סוף את משמעות החיים. ויש את הרעש, כמובן. הרעש הזה שלא בא מהצעקה – אלא מהקיום עצמו. כל פנס פה הוא תוף, וכל שלט הוא חצוצרה. עגלת נקניקיות מעלה עשן כאילו בישלה תקווה. אבל בתוך כל הרעש הזה – יש רגע. רגע שבו הילדה בת השמונה מהקבוצה, זו עם הכובע הסגול והעיניים הגדולות, לוחשת לאמא שלה: “אמא, זה מרגיש כמו חלום.” ואמא עונה: “זה באמת חלום. רק תיזהרי מהשלוליות.” וזה הרגע שבו ניו יורק עושה את הקסם האמיתי שלה – לא בכדור שנופל, לא בזיקוקים – אלא ביכולת לגרום לך להאמין לרגע, שמותר לחלום ברחוב. ואני, המדריך, שלקח כבר מאות לסיור לילה בעיר שלא ישנה – עומד פתאום דום. כאילו אחד השלטים שם למעלה קפא, והראה לי לרגע: הנה אתה, בתפר שבין שנה לשנה, בין אור ללילה, בין שגרה לאפשרות. ואולי זה מה שמבדיל את ניו יורק מערים אחרות – היא לא מוכרת לך נוף. היא שואלת שאלה. ואתה עונה – בתמונה. בצחוק. בצעידה איטית. או בשתיקה. לילה טוב, טיימס סקוור. שלום לך, שנה אזרחית. ואם אפשר – תנו לנו רגעים קטנים כאלה, בכל מקום, לא רק כשנוסעים רחוק.