סיפור: “קונקשיין ברומא”
יומן מדריך: טיול 28
מיקום: נמל התעופה פיומיצ’ינו  ( שער 24…)

השעון הראה 5:45 בבוקר. תוך שעה, המטוס שלי היה אמור להמריא.
נכנסתי לעמדת המדריך, עובר מנוסע לנוסע וחזור על התדריך.
הטיסה הזו, רומא-בואנוס איירס, לא תהייה טיסה רגילה.
היא הייתה המשך של תהליך, סדרה של החלטות קטנות וחשובות, כל אחת תלויה בשנייה.
ושום דבר לא יכול היה לעכב אותנו. שום דבר.
אני יודע, אני יודע. תמיד יש את אלה שלא מבינים איך הדברים עובדים.
הם חושבים שמדריך טיולים הוא רק מישהו שמספר להם עובדות על היסטוריה,
על תרבויות, על אתרים.
אבל כשהם עולים על המטוס, אני זה שאחראי על הכל, על תיאום, על לוחות זמנים,
ועל הרבה דברים אחרים שמעולם לא שיתפתי אותם בהם.
המשימה הראשונה הייתה לוודא שהכול מתנהל כראוי בשדה התעופה.
מיהרתי לעבור בין הנוסעים, חלקם כבר שיבחו אותי על איך אני מדבר עם הצוות המקומי כמו מבצע צבאי,
כשהמטרה ברורה.
“חבר’ה, אם מישהו מאחר, אנחנו מפסידים את הקונקשן” אמרתי להם בקול נעים, אבל חד.
יש אנשים שלא מבינים את המשמעות של ‘קונקשן’.
כשהם שומעים את המילה ‘קונקשן’, הם רק חושבים שזה יהיה בסדר,
והם לא מבינים את הלחץ שמאחוריו.
הייתה לי קבוצה די מורכבת.
היו כמה שהיו מבוגרים מדי ללכת מהר, חלקם צעירים מידי בשביל ללכת לאט, חלקם לא הבינו כלום באנגלית, והיו גם כמה שצריכים כל הזמן לעצור לעשן. זאת אומרת, מי אני בכלל שיפסיק את הצורך הזה.

אבל אם לא היו מבינים את הסיטואציה, היינו יכולים להחמיץ את הטיסה והכול היה מתפוצץ.

“אם תעכבו אותנו עוד פעם אחת, אני לא אחכה לכם יש לי אחריות לקבוצה – לכולם,” אמרתי להם, לא מתוך כוונה לאיים,

אלא מתוך רצון לשמור על התיאום.
“יש לנו שעה אחת בשדה רומא. ותזכרו: אחרי הנחיתה, אתם צריכים להיות על הרגליים ולא לחכות לי.
אני לא אחפש אתכם אם אתם לא תמתינו ליד השער – אנחנו חייבים להגיע לטיסה הבאה בזמן.”
אני יכול להרגיש את הדפיקות בלב שלי כל פעם שאני מבהיר את זה, החברה אשמה אבל אני בראש, החברה הזמינה בעיה אבל אני אפתור אותה.
אבל אני לא מוותר.
הם לא מבינים מה זה להחמיץ טיסה ב-10 דקות.
זה לא רק הבעיה של לקום שוב למחרת בבוקר.
זה מבצע צבאי. יש לזה השלכות. ואני לא אוהב להסתבך עם זה. מי יודע אם בכלל תהיה טיסה מחר בבוקר.
הגיענו לרומא. יצאנו מהמטוס
זה היה רק כמה דקות אחרי שהמטוס נחת.
מיהרתי לחלץ את כולם.
הם לא שמו לב לסביבה.
חלקם פשוט הלכו לאט, אחרים לקחו זמן, לא מיהרו לשמוע את ההוראות.
כבר הייתי בתוך המתח, אני לא  כועס, ובטח לא מתעצבן, לא.
אני מבין את כולם, זה חלק מהעבודה.
אבל כשאתה תלוי בלוח זמנים שמחייב אותך לפעול לפי מתודולוגיה מאוד מחמירה,
אתה לא יכול להרשות להם לא להקשיב.
“יש לנו רק שעה, חברים,” צעקתי לקבוצה, “הטיסה שלנו היא לא שאלה, היא עובדה והיא לא מחכה לאף אחד! מי שמאחר, ישאר מאחור.
והם רק התקדמו לאט.
היו כאלה שזכרו שצריך ללכת ולהזדרז,
היו כאלה ששאלו אם יש קפה לפני המראה.
הם לא הבינו, ואיכשהו, כל מה שאני יכול היה לעשות זה לשלוח אותם אחד אחד למקום שהם צריכים להיות,
מבלי לעזוב את עמדתי לרגע.
בשלב הזה, היה ברור לי שזו לא רק טיסה; זה היה מרוץ, והם לא כל כך היו מודעים לזה.
הייתי צריך להיות החייל, המדריך, המפקד.
והם פשוט היו תיירים בלי ידע, מונעים רק על ידי הצורך להרגיש נינוחים.
עברו רק 15 דקות, אני יודע,
אבל בזמן הזה, הם כבר כמעט איבדו אותי. ואני הרגשתי את השניות במחוגי הזמן או גרגירי החול שנופלים לי אחד אחד על כף היד.
למרבה המזל, הגעתי בזמן לכל אחד מהם,
לא ויתרתי, עד שכל אחד מהם היה בדרכו לתור שהיה חייב להימשך.
“נעשה את זה,” אמרתי בקול ברור.
אני לא יכול להיות זה שיאבד את הדרך.
לא איתם. לא עכשיו.
השלב הבא היה העלייה למטוס.
הכול היה מוכן, לכל אחד הייה כרטיס טיסה, מספר מושב, תיק מסודר – מסומן וארוז,
ואני ידעתי שאנחנו נמריא בזמן.
הייתה לי תחושת נינוחות אחרי שהסיימתי עם כולם,
אבל לא הייתה לי תשובה על השאלה הגדולה:
האם הם מבינים למה זה חשוב?
האם הם מבינים שאם הם יאחרו, לא יהיה את מי לא להאשים?
היה ברור לי — גם אם הם לא מבינים, אני יודע מה אני עושה.

לא בכל יום יש את הרגע הזה, שבו אתה יודע שהגעת לרגע של מנוחה.
הקפטן שביקש להפסיק את ההתרגשות, הצוות ששמר על הכל, וכמובן, אני.
אני לא אוהב את כל המתח שמלווה את ההכנות.
אבל ברגע הזה, כשכולם בכיסאות, כשהמטוס כבר באוויר,
הייתי יכול להרגיש את הרוגע ששוטף אותי.
יש לי עוד 12 שעות עד האתגר הבא.
אני התיישבתי בכיסא שלי, הידיים כבר רפויות, כבר יבשות, בדופק חזר לטווח מקצב התוף ולא למקצב הקטר.
והייתה תחושת נחת שנכנסה למקום שהייתי צריך.
שעה אחת אחרי המראה, ואני יכול סוף סוף לעצום עיניים.
האתגר הבא? הוא יבוא כשיתקרב הזמן. עכשיו, אפשר לנוח.
הייתי מוכן לאתגרים חדשים — אבל עכשיו?
עכשיו יש לי את הזמן לחייך, אנחנו בדרך.